תקרת הזכוכית

יום חורף,

שמשי וקר,

עת הוא נלקח לטיול,

עכביש מנומנם.

נוסע סמוי, מפוחד -

על זוג אופניים שיצאו,

מירכתי המחסן.

מנסה לחזור הוא? יודע לאן?

מתחיל מחדש?

עצוב על מה שאבד? על שינוי המצב?

ובקיום אחר,

עציץ משגשג,

שערב אחד,

ללא התראה,

פינה מקומו

לשידת החתלה.

מזמזם לעצמו, בפינתו החדשה,

שירי הלל וקינה לשמש הבוקר,

שחיממה את עליו בעבר?

מזקף עצמו בכוונה יתירה?

עצב, תמיהה – בתפרחתו? בגבעוליו?

חש הוא בגידה?

כלב קטן,

שנזרק בסימטה,

בידי בעליו,

שברח ונסע.

כלב עזוב, שכילה כוחו,

תר בעיניו, באוזניו, באפו

אחר סימן.

זכר הידיים האלו,

שבמשך שנים, האכילו אותו.

כלב קטן, המחפש בטירוף את כל מה שאבד.

מפוחד הוא וודאי. ונחרד.

אך מרחם על עצמו?

והיכן הוא גבול דמיונו?

יכול לדמיין הוא את חזרתן,

של אותן ידיים טובות?

כיצד חווה? כיצד מסביר לעצמו?

והשכנה, מהבניין שממול,

שאחרי 25 שנים - פוטרה מהבנק.

בשל המחשוב, בשם הקדמה.

עם פיצוי גשמי וללא מילת תודה.

מתאמצת לקבל? להבין את חוקיו,

של אותו המנגנון, המעיניה נסתר?

בדרך למכולת השכונתית,

בשעה לא מוכרת,

(תרה בעיניה אחר ניד של הבנה,)

מתביישת בעצמה? בשעה?

מבקשת לעצור? מבקשת לנקום?

בגלגלי השיניים שגרסו את זמנה.

שכנתך, שפוטרה מהבנק,

אחרי 25 שנה.

עם חיוך מזויף וחצי נחמה.

מבקשת עזרה? התחלה חדשה?

עוד זוכרת כיצד?

ופנוי הוא כלל ליבה,

להבחין בעכביש?

בשמחתו של עציץ?

בריצודי אור השמש בחלונה?